בוריס שץ: האמן שהגה את ״בצלאל״
בוריס שץ (1867–1932) מכונה לעיתים קרובות ״אבי האמנות הישראלית״. הכינוי אינו קשור רק לפסליו ולתבליטיו. מבחינה היסטורית, יצירתו החשובה ביותר הייתה המוסד שהקים — בית הספר לאמנות ולמלאכות ״בצלאל״ בירושלים.
ההכשרה האירופית והניסיון הבולגרי
שץ נולד בתחומי האימפריה הרוסית והחל את לימודי האמנות שלו במזרח אירופה. בשנת 1889 הגיע לפריז, שם למד פיסול אצל מארק אנטוקולסקי וביקר בסדנאותיהם של הצייר פרנאן קורמון ושל הפסל אלכסנדר פלגייר. פריז העניקה לאמן הצעיר לא רק הכשרה אקדמית, אלא גם תפיסה של האמנות כחלק מן התרבות הלאומית.
בשנת 1895 עבר שץ לסופיה. הוא היה לפסל החצר של הנסיך פרדיננד והשתתף בהקמת האקדמיה הלאומית לאמנות בבולגריה. הניסיון הזה היה מכריע: שץ ראה כיצד בית ספר לאמנות יכול בעת ובעונה אחת להכשיר אמנים ובעלי מלאכה, לפתח סגנון לאומי וליצור סמלים תרבותיים.
ייסוד ״בצלאל״
בראשית המאה העשרים הציע שץ לתנועה הציונית להקים בית ספר לאמנות בירושלים. התוכנית זכתה לתמיכה, ובשנת 1906 החל לפעול בית הספר לאמנות ולמלאכות ״בצלאל״, שנקרא על שמו של האמן המקראי בצלאל בן אורי.
חזונו של בית הספר היה רחב יותר מחינוך אקדמי רגיל. שץ ביקש לחבר בין אמנויות יפות לסדנאות של מלאכה שימושית: עיבוד מתכת ועץ, אריגה, קרמיקה, גרפיקה לספרים וייצור חפצי נוי. החיבור הזה נועד להעניק לתלמידים מקצוע, לתמוך בייצור המקומי ולעצב שפה חזותית מזוהה לתרבות היהודית החדשה.
לצד בית הספר הוקם גם אוסף מוזיאלי. המוזיאון הלאומי ״בצלאל״, שייסד שץ, היה מאבותיו של מוזיאון ישראל. לפי הספרייה הלאומית של ישראל, חלק מאוסף האמנות של שץ השתלב לימים בגרעין האוסף המוזיאלי.
הפיסול ודימויי ההיסטוריה
כאמן עסק שץ בראש ובראשונה בפיסול, בדיוקן ובתבליט. הוא פנה אל גיבורי המקרא, אל אישים בני זמנו ואל סצנות מן החיים היהודיים. ביצירותיו התחברה הפלסטיקה האקדמית של המאה התשע עשרה לשאיפה ליצור סמלים היסטוריים חדשים.
אחת מיצירותיו המוקדמות הידועות היא ראשו של מתתיהו החשמונאי, שנוצר בשנת 1894. לימים נוצרו בסדנאות ״בצלאל״ תבליטים קטנים, לוחות זיכרון וחפצי אמנות שימושית. התבליט ״לזכר הרצל״ מדגים את דרכו האופיינית של בית הספר לחבר בין דיוקן, עיטור, כתב עברי וזיכרון פוליטי.
״ירושלים הבנויה״
במהלך מלחמת העולם הראשונה הגלו השלטונות העות'מאניים את שץ מירושלים. בשנת 1918, כאשר עתידו של בית הספר נראה מעורפל במיוחד, כתב את הרומן האוטופי ״ירושלים הבנויה״. בספר תיאר את העיר מאה שנים בעתיד: החברה מאורגנת על יסודות שיתופיים, עבודת היד זוכה שוב לכבוד, הטכנולוגיה אינה הורסת את הטבע והאמנות תופסת מקום מרכזי בחיי האדם.
כיום אפשר לקרוא את האוטופיה הזאת הן כמסמך היסטורי והן כפתח לשיחה ביקורתית. מוזיאון ישראל, שחזר אל ספרו של שץ בתערוכה בשנת 2018, הדגיש את הפער בין תמונת העתיד ההרמונית לבין המציאות הפוליטית המורכבת של ירושלים בת זמננו.
המורשת
בית הספר ההיסטורי של שץ נסגר בשנת 1929, אך שמו ורעיונו החינוכי נמשכו באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. חלק נוסף מן המורשת הוא הדרך שעשה המוזיאון הקטן של בית הספר אל מוזיאון ישראל — אחד מאוספי האמנות והארכאולוגיה החשובים במדינה.
לכן אי אפשר למדוד את השפעתו של שץ רק במספר היצירות שנותרו אחריו. הוא הציע דגם שבו האמן הוא בעת ובעונה אחת יוצר, מורה, מארגן ובונה של תשתית תרבותית. הדגם הזה הוא שהפך אותו לאחת הדמויות המרכזיות בתולדותיה המוקדמות של האמנות בישראל.
