אנציקלופדיית אמנים

אנה טיכו (1894–1980) הייתה ציירת ורשמת ישראלית, המזוהה במיוחד עם נופי ירושלים וההרים הסובבים אותה. ביצירתה הפכה ההתבוננות בנוף המקומי לתהליך ממושך של גילוי: מן הרישומים המדויקים והמפורטים של שנותיה הראשונות ועד לעבודות המאוחרות, החופשיות והאקספרסיביות יותר.

מברנו ומווינה לירושלים

טיכו נולדה בשנת 1894 בברנו שבמורביה, אז חלק מן האימפריה האוסטרו־הונגרית. לאחר שמשפחתה עברה לווינה החלה ללמוד אמנות בגיל חמש־עשרה. בשנת 1912 הגיעה לארץ ישראל עם בעלה, רופא העיניים ד״ר אברהם אלברט טיכו, והשניים קבעו את ביתם בירושלים.

העיר והנוף שסביבה נעשו למוקד חייה האמנותיים. טיכו יצאה לרשום בטבע והתבוננה שוב ושוב באותם מרכיבים: מדרונות סלעיים, עצי זית, שמים, צמחייה ודרכים. החזרה לא הייתה שכפול של מראה מוכר, אלא דרך לבחון כיצד אור, עונה ומצב רוח משנים את תפיסת המקום.

מן הקו המדויק אל הצבע החופשי

מוזיאון ישראל מתאר התפתחות מסגנון נטורליסטי מפורט אל שפה מופשטת ואקספרסיבית יותר. גם חומרי העבודה השתנו לאורך השנים: דיו, גרפיט, פחם, צבעי מים, פסטל ושמן. ברישומי הנוף המוקדמים הקו מגדיר בקפדנות את פני הקרקע; בעבודות המאוחרות הצבע והמחווה נעשים עצמאיים יותר.

לצד נופי ירושלים יצרה טיכו דיוקנאות ורישומי דמויות, עירום וסדרות של פרחים. צבעי המים של זרי הפרחים משנות השישים והשבעים בולטים בחיוניותם ובזרימה החופשית של הצבע.

בית טיכו ומורשתה

ביתם של אנה ואברהם טיכו שימש מקום מפגש לאמנים, סופרים ואנשי רוח בירושלים. לאחר מותה נעשה הבית שלוחה של מוזיאון ישראל ומרכז לתערוכות ותרבות. כך נשמר החיבור שבין מקום מגוריה, עבודתה והחיים האמנותיים של העיר.

בשנת 1980 הוענק לאנה טיכו פרס ישראל על תרומתה לאמנות. באותה שנה הלכה לעולמה בירושלים. יצירתה נותרה עדות מרכזית לאופן שבו נוף יכול להיות בעת ובעונה אחת מקום גאוגרפי, זיכרון וחוויה רוחנית.