אנציקלופדיית אמנים

המאסטר השלישי של אנטוורפן

יעקב יורדאנס נולד באנטוורפן בשנת 1593 ומת בה בשנת 1678. לצד פטר פאול רובנס ואנתוני ואן דייק הוא נחשב לאחד משלושת הציירים הגדולים של הבארוק הפלמי. בניגוד לשני עמיתיו, יורדאנס כמעט שלא יצא מארצות השפלה. הוא בנה קריירה בינלאומית מתוך העיר שבה נולד, באמצעות סדנה גדולה, הזמנות מחצרות אירופה ויצירת דגמים לשטיחי קיר.

יורדאנס למד אצל אדם ואן נורט, צייר שהיה גם מורו של רובנס. בשנת 1615 התקבל לגילדת לוקאס הקדוש באנטוורפן כצייר בצבעי מים, תחום שהיה קשור גם להכנת דגמים לשטיחים. זמן קצר לאחר מכן נישא לקתרינה ואן נורט, בתו של מורו. המשפחה והבית נעשו לא רק חלק מחייו אלא גם מקור מרכזי לדמויות ולמחוות בציוריו.

בין רובנס לקול עצמאי

השפעתו של רובנס ניכרת בתנועה הסוחפת, בגופים המלאים ובצבע העשיר של יורדאנס. עם זאת, הוא פיתח אופי עצמאי. במקום להרחיק את הסצנה לעולם אצילי ואידיאלי, הוא העדיף לעיתים קרובות דמויות מוחשיות, פנים אינדיבידואליות, מחוות קולניות וחפצים מן הבית הפלמי.

ב«משפחת הצייר» משולבים דיוקן משפחתי ותצוגה של מעמד תרבותי. הדמויות לבושות בהידור ומסודרות בקומפוזיציה מורכבת, אך האינטימיות נשמרת באמצעות מבטים, מגע ופרטים ביתיים. הציור מדגים כיצד יורדאנס יכול היה לחבר שאיפה חברתית עם תחושת נוכחות ישירה.

המלך שותה

אחד הנושאים המזוהים ביותר עם יורדאנס הוא חגיגת הלילה השנים־עשר, שבה מי שמוצא שעועית בעוגה מוכתר למלך הערב. הצייר חזר לנושא בגרסאות שונות. סביב השולחן מצטופפים בני משפחה ואורחים, שרים, שותים, צוחקים ומרימים כוסות. התמונה כמעט מאפשרת לצופה לשמוע את הרעש.

למרות השפע ההומוריסטי, הסצנה אינה רק תיעוד של שמחה. מסורת הציור וההדפס הפלמית קישרה לעיתים חגיגות כאלה גם לאזהרה מפני עודפות. יורדאנס משאיר את שני הרבדים פעילים: הנאה מן החיוניות האנושית לצד התבוננות באובדן השליטה.

פתגמים וחיי יומיום

יורדאנס הרבה לצייר פתגמים פלמיים. פתגם סיפק לו מסגרת מוכרת, אך גם אפשרות לבנות תיאטרון של הבעות פנים ומחוות. ביצירות מסוג «כפי שהזקנים שרים כך מצייצים הצעירים» מוצגים כמה דורות סביב שולחן, והמסר על חיקוי והתנהגות עובר דרך מוזיקה, מבטים והשתתפות של ילדים.

הדמויות שלו אינן טיפוסים חסרי פנים. גם כאשר הן מייצגות פתגם או רעיון מוסרי, הן נראות כאנשים שנצפו מקרוב. קמטים, עור, בד, אוכל וכלי נגינה מקבלים משקל ציורי. החומריות הזאת מעניקה לאלגוריה כוח של חוויה ממשית.

דת ומיתולוגיה

יורדאנס יצר גם מזבחות, סצנות מקראיות וציורים מיתולוגיים רחבי ממדים. הוא השתתף בפרויקט העיטור של מגדל הציד טורה דה לה פאראדה עבור מלך ספרד, לצד רובנס ואמנים אחרים. לאחר מותו של רובנס בשנת 1640 השלים יורדאנס חלק מן ההזמנות שנותרו בסדנתו וקיבל פרויקטים יוקרתיים נוספים.

גם בנושאים קלאסיים הוא שמר על תחושת משקל פיזי וחיים עכשוויים. אלים וגיבורים אינם מרחפים בעולם מופשט; הם נוכחים כבני אדם בעלי גוף, מאמץ ותשוקה. בכך הפך המיתוס לאירוע חזותי קרוב לצופה.

סדנה ושטיחי קיר

הצלחתו של יורדאנס נשענה על סדנה מאורגנת. עוזרים ותלמידים השתתפו בביצוע יצירות גדולות, בעוד המאסטר הכין רישומים, סקיצות שמן ודגמים. סדרות לשטיחי קיר הפיצו את המצאותיו ברחבי אירופה והצריכו חשיבה על קומפוזיציות הניתנות לתרגום מחומר צבוע לאריגה.

הוא קיבל הזמנות לארמון גריניץ׳ באנגליה ולמלכת שוודיה כריסטינה. המוניטין הבינלאומי שלו מראה כי הסצנות הביתיות והפלמיות לא הגבילו אותו לשוק מקומי. להפך, השילוב בין אנרגיה, בהירות סיפורית ועושר דקורטיבי התאים לחללים ייצוגיים.

אמונה וזהות

יורדאנס גדל בסביבה קתולית, אך בשלב מאוחר בחייו הזדהה עם הקלוויניזם. באנטוורפן הספרדית הייתה לכך משמעות חברתית ודתית מורכבת. עם זאת, הוא המשיך לקבל הזמנות ממוסדות ומפטרונים קתוליים. עובדה זו מזכירה שהאמנות, המסחר והאמונה במאה השבע־עשרה לא תמיד נחלקו לקווים פשוטים.

מורשת

יורדאנס מת באנטוורפן בשנת 1678, ככל הנראה במהלך מגפה. יצירותיו מצויות במוזיאון הפראדו, במוזיאונים המלכותיים לאמנויות יפות בבריסל, ברייקסמוזיאום ובאוספים רבים נוספים. במשך תקופות מסוימות הוצל שמו בידי רובנס ואן דייק, אך מחקר ותערוכות חדשות החזירו את תשומת הלב לייחודו.

כוחו של יורדאנס נמצא ביכולת להפוך רעיון גדול למפגש אנושי. גם כאשר הנושא דתי, מיתולוגי או מוסרי, הצופה פוגש גוף, קול, אוכל, בד, אור וצחוק. הבארוק שלו אינו רק מחזה ראווה; הוא אמנות של קרבה, עודפות וחיים משותפים.