אלכס טוביס
אלכס טוביס (נולד ב־1978 במוסקבה) הוא אמן ישראלי העוסק בעיקר בציור פיגורטיבי. עבודותיו מחברות התבוננות מדויקת עם תחושה של זמן שנעצר. אנשים, חדרים, מגרשי ספורט ריקים ונופים ישראליים יומיומיים נראים אצלו מוכרים ובה בעת מרוחקים מעט. לקהל בינלאומי נודע טוביס גם כמי שצייר חלק גדול מן העבודות המיוחסות לעקיבא, האמן הבדיוני בסדרה הישראלית ״שטיסל״.
מוסקבה, עלייה והבחירה בציור
טוביס נולד במוסקבה בשנת 1978 וב־1990 עלה לישראל עם משפחתו, כשהיה בן שתים־עשרה. ההגירה לא הפכה אצלו לנושא תיאורי ישיר, אך תחושות של מעבר, מרחק וניסיון להתיישב במרחב חדש ניכרות באווירה ובשמות של כמה מתערוכותיו.
בנעוריו נמשך לקולנוע, ובמיוחד לסרטיהם של אנדריי טרקובסקי וקשישטוף קישלובסקי. המפנה לעבר הציור התרחש בעקבות מפגש עם יצירות של דייגו ולאסקס ופאולו ורונזה. אצל המאסטרים הישנים מצא יכולת ליצור אמת פסיכולוגית באמצעות צבע, אור ומשיחת מכחול, בלי להזדקק למילים או לרצף של שוטים.
הקשר לקולנוע נשאר משמעותי. קומפוזיציות רבות של טוביס מזכירות פריים מתוך סיפור שראשיתו וסופו נמצאים מחוץ לתמונה. עם זאת הוא אינו מחקה צילום. הדמויות והחללים שומרים על החומריות של הצבע, וזמן ההתבוננות בבד שונה מן הרגע שקולטת המצלמה.
בצלאל וראשית הדרך בתערוכות
לאחר השירות הצבאי למד טוביס באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים והשתתף בתערוכת הבוגרים בשנת 2005. ב־2007 הציג בבית האמנים בירושלים את ״פנים״, תערוכת היחיד הראשונה שלו, ובה ציורי שמן, רישומים ועבודות בטכניקה מעורבת.
טקסט התערוכה כבר הצביע על מאפיינים שילוו את יצירתו: דיוקנאות של אנשים קרובים בתוך חללי פנים, נופי ירושלים ורמת הגולן, ובסיס ריאליסטי שאינו מבקש להעתיק מציאות מצולמת. טוביס התעניין פחות באפקט החיצוני של הנושא ויותר בתוכן הפנימי שלו — קרבה, שקט ותחושה קלה של ניתוק.
בהמשך הציג תערוכות יחיד בגלריה אירגנג בלייפציג ובבית האמנים בירושלים בשנת 2009, בחללים ביפו ובראשון לציון ב־2014, בגלריה דן בתל אביב ב־2016, בבית האמנים בתל אביב ב־2017 ובגלריה של אוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע ב־2018. הוא השתתף גם בירידי צבע טרי וברלינר ליסטה ובתערוכות קבוצתיות בישראל.
השפה האמנותית
טוביס פועל בתוך מסורת פיגורטיבית עכשווית, אך הריאליזם שלו אינו שחזור אקדמי ואינו הפגנה של וירטואוזיות היפר־ריאליסטית. הציור נשאר נוכח כחומר: משיחת המכחול נראית, הצבע בונה את הנפח והאור יוצר מצב רגשי ולא רק מתאר חפץ. בדיוקנאות חשוב במיוחד רגע ההשהיה, שבו המודל מפסיק להציג זהות ציבורית ונכנס לזמן פרטי.
הוא מרבה לצייר אנשים הקרובים אליו ומקומות רגילים. צניעות הנושא אינה ניטרליות. חדר, חצר, מגרש ספורט או שולי עיר הופכים לזירה של בדידות, זיכרון ופגיעוּת. במקום פעולה דרמטית מקבל הצופה התבוננות ממושכת. התמונה אינה מספרת סיפור מוגמר, אך יוצרת מרחב שבו סיפור יכול להיוולד.
המאסטרים הישנים נשארו נקודת ייחוס חשובה. אצל ולאסקס מושכים אותו הדיוק הפסיכולוגי והאור המפסל נוכחות חיה; אצל ורונזה — החופש הצבעוני והמרחבי. במקביל קשורה האיפוק המודרני של עבודתו לקולנוע של המחצית השנייה של המאה העשרים. קומפוזיציה קלאסית פוגשת את חוסר הוודאות של קולנוע מחבר.
נושאים וסדרות
באתר הרשמי של האמן מסודרות העבודות בקבוצות של נופים, אנשים, צבעי מים, טבע דומם ופרחים, וכן מגרשי ספורט ריקים. הקבוצה האחרונה אופיינית במיוחד. מקומות המזוהים עם רעש, תנועה גופנית ותחרות מוצגים ללא משתתפים. ההיעדר נעשה לאירוע המרכזי, בעוד השערים, קווי המגרש והיציעים נשארים כעקבות של חיים שהיו או שעתידים להגיע.
גם חללי הפנים והדיוקנאות פועלים כך. טוביס נמנע מטענה פסיכולוגית חד־משמעית. האדם נוכח, אך רגשותיו אינם מפוענחים עבור הצופה. במקום לפתור את הדמות אנחנו מתבקשים לשהות לצד השתיקה שלה. היכולת ליצור קרבה ללא רגשנות נעשתה מאוחר יותר חשובה במיוחד בעבודתו לטלוויזיה.
הציורים של ״שטיסל״
בעונה הראשונה של ״שטיסל״ יצר המאייר והרשם מנחם הלברשטט את רישומיו של עקיבא. כאשר הדמות התפתחה לעבר ציור שמן, הזמינה ההפקה את טוביס. הוא כמעט שלא הכיר את הסדרה ובתחילה חשב שמדובר בהפקת סטודנטים קטנה.
לפגישה עם הצוות הביא דוגמאות לציור עכשווי אופנתי יותר, מפני שסבר שהשפה הפיגורטיבית הקלאסית שלו תיראה לא מעודכנת. המפיקים רצו דווקא את עבודתו. כך יצר את ״הילד עם דג הזהב״, את הדיוקנאות של ליבי ורחלי ועבודות נוספות המוצגות בסדרה כאילו צוירו בידי עקיבא.
תהליך העבודה שילב הזמנה ושיתוף פעולה. הכותבים הסבירו את המשימה הדרמטית והציעו מקורות השראה; טוביס הכין סקיצות ולאחר מכן את הבד הסופי. ״החלילן״ של אדואר מאנה שימש אחת מנקודות המוצא ל״ילד עם דג הזהב״. המטרה לא הייתה לאייר סצנה באופן מילולי, אלא ליצור ציור עצמאי ומשכנע שיוכל לשאת זיכרון ורגש בתוך הדרמה.
מיכאל אלוני, המגלם את עקיבא, למד אצל טוביס יסודות של טכניקת הציור. בחלק מצילומי התקריב נראות ידיו של האמן עצמו. בזכות זאת העבודות אינן נתפסות כאביזר תפאורה בלבד: הגוף מול הכן, תנועת המכחול והצטברות הצבע משתתפים בבניית הדמות.
לקריאה רחבה יותר על מקומו של האמן בסדרה ראו את מאמר ArtOnline ״שטיסל: אמן בין ייעוד, משפחה ואמונה״.
הוראה והמפגש עם החברה החרדית
טוביס לימד רישום וציור בבצלאל, בין השאר בתוכנית לסטודנטיות חרדיות. העבודה הזאת המשיכה באופן בלתי צפוי את נושא הסדרה מחוץ לאתר הצילומים. הלימודים התחשבו במגבלות דתיות בבחירת מודלים וחומר חזותי, אך השאלות המקצועיות של רישום, קומפוזיציה, אור וצבע נותרו זהות.
ההוראה אפשרה לו לפגוש את המגוון בתוך קהילה שמבחוץ נתפסת לעיתים כאחידה. המפגש לא התרחש כוויכוח מופשט בין דת למודרניות, אלא במרחב המעשי של הסטודיו — דרך תנוחה, קו, החלטה צבעונית ושיחה על עבודה שהושלמה.
מעמד ומשמעות
ההצלחה הבינלאומית של ״שטיסל״ הביאה את שמו של טוביס לצופים הרחק מעבר לשדה האמנות הישראלי. עם זאת, יצירתו העצמאית רחבה מן הפרויקט הטלוויזיוני. ציורי הסדרה היו המשך טבעי לשפה שכבר התגבשה: תשומת לב לאנשים קרובים, דרמה של שקט ואור, ותחושה שדימוי יכול להכיל זמן רב יותר מרגע אחד.
לטוביס מקום ייחודי בציור הישראלי העכשווי. הוא משתמש באמצעים קלאסיים מבלי להפוך אותם לנוסטלגיה. הריאליזם שלו פתוח לחוויות של הגירה, מרחב פרברי, בדידות והתבוננות איטית. העבודה ל״שטיסל״ הראתה גם שציור על המסך יכול להיות יותר מקישוט — הוא יכול להשתתף באופן מלא בסיפור הדרמטי.
מקורות
