אנציקלופדיית אמנים

צייר של מתח ותנועה

חיים סוטין הוא מן הקולות המזוהים ביותר עם אסכולת פריז, אך עבודתו אינה נכנסת בנוחות לתווית אחת. הוא צייר דיוקנאות, נופים וטבע דומם, ובכל אחד מן הסוגים האלה הפך את הצבע לחומר פעיל. בניינים מתעקמים, עצים מסתחררים, פנים נמתחות ובשר מקבל נוכחות כמעט פיזית. העיוות אינו קישוט סגנוני בלבד: הוא הדרך שבה הציור מראה שהעולם הנתפס לעולם אינו יציב לחלוטין.

ילדות וראשית הדרך

סוטין נולד בשנת 1893 בסמילביצ׳י, עיירה בתחום האימפריה הרוסית, כיום בבלארוס, למשפחה יהודית גדולה. הרצון לצייר לא התיישב בקלות עם סביבתו המסורתית. הוא למד תחילה במינסק ובהמשך בווילנה, שם קיבל הכשרה אמנותית מסודרת יותר. כבר במסלול המוקדם הזה ניכרת תנועה בין שוליים למרכז: מן השטעטל לעיר, ומן העיר המזרח־אירופית אל הבירה האמנותית שאליה שאפו צעירים רבים.

פריז ומונפרנאס

בשנת 1913 הגיע סוטין לפריז. הוא חי ועבד במונפרנאס, בסביבה רב־לשונית של אמנים מהגרים. בין חבריו היו אמדאו מודיליאני וז׳אק ליפשיץ. הקשרים האלה חשובים, אך אין לראות בהם הוכחה לסגנון קבוצתי אחיד. אסכולת פריז הייתה יותר רשת של מפגשים, סדנאות, בתי קפה, סוחרים ומאבקי הישרדות מאשר תנועה בעלת מניפסט. סוטין פיתח בתוכה קול מובחן, הנשען על הציור האירופי הישן ועל חוויה מודרנית של עקירה.

חיים סוטין, נוף עם חמור אדום, 1922. נחלת הכלל. — חיים סוטין; Wikimedia Commons

הדיוקן העצמי

סוטין צייר מעט דיוקנאות עצמיים. בדיוקן מסביבות 1918, השמור באוסף פרלמן, הוא מציג את עצמו מול כן ציור. המעיל הכחול, הרקע הצהבהב והמבט הישיר יוצרים דמות שהיא גם מקצועית וגם פגיעה. מוזיאון האמנות של אוניברסיטת פרינסטון מציין שזהו דיוקן עצמי נדיר שבו כלי העבודה נוכחים. הצייר אינו מופיע כגאון מרוחק; הוא נראה בעיצומו של מעשה, דרוך מול הנושא ומול הצופה.

דיוקנאות של עובדים

טבחים, מלצרים, נערי שירות ואנשים אנונימיים מופיעים שוב ושוב בציוריו. המדים מסמנים תפקיד חברתי, אך אינם מוחקים את היחיד. סוטין מאריך ידיים, מטה כתפיים ומדגיש אוזניים, פה ועיניים. לעיתים הדמות נראית כאילו היא נאבקת להחזיק את עצמה בתוך הבגד ובתוך המסגרת. חשוב לא לקרוא את העיוות כלעג. הוא יוצר מתח בין המבט החיצוני לבין חיים פנימיים שאי אפשר לסכם.

צבע שאינו מציית לתיאור

הצבע אצל סוטין אינו רק מציין מה אדום, כחול או ירוק בעולם. הוא בונה משקל, חום וקצב. משיכת מכחול עבה יכולה לחבר את הפנים לרקע או להפריד ביניהם בבת אחת. גוון שחוזר בבגד, בלחי ובקיר הופך את כל התמונה למערכת אחת. לכן רפרודוקציה קטנה מעבירה את המבנה הכללי, אך מול המקור מתגלה עד כמה פני השטח עצמם הם נושא.

נופי סרה וקאן

בדרום צרפת מצא סוטין נוף שאפשר לו להחריף את התנועה. בפרינסטון שמור מראה של סרה מן השנים 1921–1922; במטרופוליטן נמצא מראה של קאן מסביבות 1924–1925. הבתים והכבישים אינם מסודרים לפי פרספקטיבה רגועה. הם נוטים, נדחפים ומתפתלים. אף שהצבע עשוי להיות בהיר, המרחב אינו שלו. נדמה שהקרקע והאוויר מפעילים לחץ על האדריכלות.

חיים סוטין, אגרטל פרחים, 1918, מוזיאון אונטרלינדן, קולמר. נחלת הכלל. — חיים סוטין / מוזיאון אונטרלינדן; Wikimedia Commons

טבע דומם ובשר

בציורי העופות, הדגים ופגרי הבקר ניהל סוטין דיאלוג גלוי עם רמברנדט ועם מסורת הטבע הדומם. הנושא מאפשר לציור לדבר על חומר, פגיעוּת וזמן. האדומים אינם רק דם והלבנים אינם רק שומן; הם שכבות צבע שנאבקות על פני הבד. העבודות יכולות לעורר אי־נוחות, משום שהן מסרבות להסתיר את הקשר בין מזון, גוף ומוות.

הבד כזירת עבודה

הציור של סוטין נשען על תיקונים, שכבות והחלטות שנשארות גלויות. קו מתאר עשוי להופיע שוב במקום אחר, ומשיכת מכחול מתקנת צורה בלי למחוק לחלוטין את השלב הקודם. לכן פני השטח מתעדים זמן. הצופה אינו רואה רק תוצאה סופית אלא גם את הלחץ של תהליך העבודה. במובן הזה, כל ציור הוא אירוע שהותיר עקבות.

מסורת והמצאה

סוטין ביקר במוזיאונים ולמד מציורי אל גרקו, רמברנדט, קורבה ואחרים. גם ואן גוך וסזאן היו נקודות השוואה חשובות לשפה שבה הצורה נוצרת מחדש באמצעות משיכת המכחול. אולם השפעה אינה העתקה. הוא לקח מן המסורת פתרונות של קומפוזיציה, משקל וצבע, והעביר אותם דרך קצב אישי חריף. כך ציור ישן נעשה חומר לניסוי מודרני.

הכרה ואספנות

השינוי במעמדו של סוטין קשור בין השאר לסוחר לאופולד זבורובסקי ולאספן האמריקאי אלברט ק. בארנס, שרכש קבוצה גדולה מעבודותיו בראשית שנות העשרים. ההכרה הכלכלית שיפרה את תנאי חייו, אך לא הפכה את דרכו לליניארית. יצירות רבות הושמדו בידי האמן עצמו, ותאריכיהן של אחרות אינם ודאיים. ההיסטוריה של גוף העבודה היא גם היסטוריה של אובדן, בחירה ואיסוף.

בין ביוגרפיה לאגדה

סביב סוטין נוצרו סיפורים רבים על עוני קיצוני, מזג קשה והרגלי עבודה חריגים. חלקם מבוססים על עדויות וחלקם הוחרפו כאשר שוק האמנות חיפש דמות של אמן מיוסר. קריאה אחראית מפרידה בין מסמך לבין אנקדוטה. הביוגרפיה מספקת הקשר חשוב, אך אינה מסבירה לבדה את המבנה המדויק, את היחסים בין הצבעים ואת הבחירות החוזרות בעבודות.

שנות המלחמה

לאחר הכיבוש הגרמני של צרפת היה סוטין, כיהודי, נתון בסכנה ונאלץ להסתתר ולעבור בין מקומות. מצבו הבריאותי הידרדר. בשנת 1943 הובא בחשאי לפריז לניתוח ומת זמן קצר לאחר מכן. הידיעה הזאת אינה מפתח יחיד לציוריו המוקדמים, אך היא חלק בלתי נפרד מן האופן שבו אנו מבינים את סיום חייו ואת פגיעותה של קהילת האמנים המהגרים באירופה.

איך להתבונן

כדאי להתחיל בקצב הגדול: לאן נוטה הדמות, היכן הנוף מתכווץ ואיזה צבע מחזיק את המרכז. אחר כך אפשר להתקרב לשוליים ולבדוק כיצד המכחול מפרק קו מתאר. בציוריו של סוטין ההבדל בין ״נושא״ ל״רקע״ אינו קבוע. לעיתים אותו כתם שייך לרגע אחד לבגד וברגע הבא לחלל שמאחוריו. התנודה הזאת היא מקור חשוב של אנרגיה.

השוואה בין שלושת הז׳אנרים

השוואה בין דיוקן, נוף וטבע דומם מגלה שיטה עקבית. בכל ז׳אנר יש מסגרת מוכרת: גוף יושב, כפר, שולחן עם מזון. סוטין מפעיל על המסגרת הזאת לחץ באמצעות צבע וקצב עד שהיא נעשית לא יציבה, אך אינה נעלמת. המתח בין זיהוי להתפרקות מאפשר לראות כיצד אותו עיקרון מקבל משמעות אחרת מול אדם, מקום או גוף מן החי.

מקום בתולדות האמנות

סוטין מקושר לאקספרסיוניזם, אך הוא לא השתייך לתנועה מסודרת ולא ניסח תוכנית קבוצתית. עדיף לראות בו צייר שפיתח מודרניזם אישי מתוך מפגש בין הגירה, לימוד של המאסטרים הישנים והחיים בפריז. השפעתו ניכרת אצל ציירים מאוחרים שהתעניינו בגוף, בחומריות ובאפשרות של דמות להישאר נוכחת גם כאשר הצורה מתערערת.

מורשת לקהל הישראלי

עבור קהל בישראל, סיפורו של סוטין מחבר בין התרבות היהודית של מזרח אירופה, ההגירה לפריז והקאנון הבין־לאומי של האמנות המודרנית. החיבור אינו מבטל את המרחקים והסתירות. להפך, הוא מאפשר לראות כיצד זהות יכולה לפעול בתוך יצירה בלי להפוך אותה לאיור ביוגרפי. הציור נשאר פתוח, חומרי ומטריד יותר מכל סיכום של חייו.

מקורות ודימויים

הפרטים הביוגרפיים והאמנותיים נבדקו מול המוזיאון המטרופוליטני, הגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון ומוזיאון האמנות של אוניברסיטת פרינסטון. הדימויים נלקחו מדפי Wikimedia Commons שבהם צוין מעמד של נחלת הכלל.