סימאון סולומון: זהות יהודית ותשוקה באמנות הוויקטוריאנית
אמן ששב אל מרכז התמונה
סימאון סולומון היה מן האמנים המקוריים ביותר שפעלו בבריטניה במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה. הוא צמח בתוך משפחה יהודית של אמנים, התקרב לחוג הפרה־רפאליטי והציג כבר בצעירותו באקדמיה המלכותית. בציוריו וברישומיו נפגשו סיפורי התנ״ך, חיי הקהילה היהודית, דמויות מן העולם היווני והרומי ודימויים של אהבה ותשוקה שאינם מצייתים לחלוקה מגדרית פשוטה.
במשך שנים הוצגה הביוגרפיה שלו בעיקר כסיפור של נפילה: הצלחה מוקדמת, מעצר בשל יחסים בין גברים, התרחקות של עולם האמנות וחיים בעוני. המחקר המוזיאלי העכשווי מציע תמונה שלמה יותר. סולומון אכן שילם מחיר כבד על זהותו ועל חוקי התקופה, אך הוא לא חדל ליצור. גוף העבודה המאוחר שלו אינו נספח טרגי לקריירה מוקדמת, אלא פרק מרכזי שבו פיתח שפה מצומצמת, חלומית ורוחנית.
משפחה, לימודים והתחלה מוקדמת
סולומון נולד בלונדון בשנת 1840, הצעיר במשפחה יהודית גדולה. שניים מאחיו, אברהם סולומון ורבקה סולומון, היו ציירים והדריכו אותו בילדותו. בגיל צעיר למד בבתי ספר פרטיים לאמנות, ובגיל חמש־עשרה התקבל לבתי הספר של האקדמיה המלכותית. בשנת 1858 התקבלה עבודתו הראשונה לתערוכת האקדמיה, הישג יוצא דופן לאמן כה צעיר.
הקשר המשפחתי היה חשוב יותר מהכשרה טכנית. רבקה ואברהם הכירו לו אמנים וסופרים שפעלו סביב האחווה הפרה־רפאליטית. כך הגיע אל דנטה גבריאל רוזטי, אדוארד ברן־ג׳ונס, ויליאם הולמן האנט ואל המשוררים אלג׳רנון סווינברן וולטר פייטר. הוא לא היה חבר רשמי באחווה המקורית, שנוסדה עוד ב־1848, אך השתייך לדור השני שלה והעניק לו קול יהודי מובהק.
המקרא מנקודת מבט יהודית
עבודותיו המוקדמות עסקו שוב ושוב בתורה ובנביאים. הבחירה בנושאים אלה לא הייתה רק התאמה לאופנה הוויקטוריאנית של ציור היסטורי. עבור סולומון, הסיפור המקראי היה גם זיכרון משפחתי ותרבות חי. הוא תיאר את משה, מרים, אהרן ודמויות נוספות מתוך תשומת לב לטקס, ללבוש ולחפצים.
ב״אם משה״ משנת 1860 ניסה האמן לבנות חלל מצרי קדום באמצעות פריטים שנשענו על מחקר ארכאולוגי. מוזיאון דלאוור לאמנות מדגיש כי פאני איטון, דוגמנית בריטית ילידת ג׳מייקה, שימשה לדמויות יוכבד ומרים. הבחירה העניקה למשפחה המקראית נוכחות שאינה אירופית לבנה והפכה את היצירה למפגש מורכב בין דת, גזע וזהות בבריטניה של התקופה.
{{image:inline-1}}טקס יהודי כאמנות מודרנית
סולומון צייר גם רגעים מחיי הדת היהודית בני זמנו: נשיאת ספרי תורה, הדלקת נרות, תפילה ועבודת המקדש כפי שדמיין אותה. הדמויות אינן מוצגות כמוצג אתנוגרפי מרוחק. הן פועלות בתוך עולם רגשי של ריכוז, יראה, קרבה ומשיכה. כך הפך הטקס לחומר של אמנות מודרנית ולא רק לשחזור היסטורי.
ביצירות אלה יש חשיבות מיוחדת לידיים, למבט ולמגע בין בדים, מתכת ועור. הפרטים מעגנים את הסצנה, אך הם אינם מבטלים את האווירה. סולומון ידע לשלב את הדיוק של הרישום הפרה־רפאליטי עם תחושה של סוד. הצופה מבין מה מתרחש, ובכל זאת נשאר מחוץ למעגל הפנימי של הדמויות.
פאני איטון והדיוקן
הרישום של פאני איטון מ־1860 מראה את כוחו כמתבונן. איטון עבדה כדוגמנית עבור כמה אמנים בחוג הפרה־רפאליטי, אך אצל סולומון היא איננה רק טיפוס אקזוטי. קו העיפרון עוקב אחר מבנה הפנים והשיער ברגישות, והמבט המופנה מטה יוצר רגע של פרטיות. מוזיאון המטרופוליטן מגדיר את העבודה כרישום גרפיט ומתעד את איטון במפורש כיושבת.
הדיוקן קשור להכנות ל״אם משה״, אך עומד בפני עצמו. הוא מאפשר לראות כיצד אמן צעיר משתמש במחקר מן החיים כדי להגיע לדמות מקראית אמינה. במקביל, הידיעה מי הייתה הדוגמנית מחזירה לה את שמה ואת הביוגרפיה שלה ומונעת מן הציור להישאר רק תרגיל בסגנון.
מן התנ״ך אל העולם הקלאסי
מאמצע שנות השישים הרחיב סולומון את עולמו החזותי. מסעות לאיטליה והמפגש עם ברן־ג׳ונס, סווינברן והאסתטיציזם הובילו אותו אל דמויות כמו בכחוס, סאפפו, ארוס והיפנוס. הוא לא נטש את הנושאים היהודיים; במקום זאת העמיד זה לצד זה מסורות שנחשבו נפרדות. הטקס, המיתוס והתשוקה נעשו דרכים שונות לדבר על חיפוש אחר יופי ומשמעות.
הדמויות שלו לעיתים אנדרוגיניות: קו הלסת, השיער, הבגד והמבט מסרבים להיקרא כגבריים או נשיים בלבד. העמימות אינה תקלה בזיהוי אלא עיקרון אמנותי. היא מאפשרת לדמות לשאת כמה זהויות ומצבי נפש בעת ובעונה אחת ומערערת את הסדר החברתי הנוקשה של התקופה.
״אהבה״: רישום של אמן בן שמונה־עשרה
הרישום ״אהבה״ מ־1858 נוצר כאשר סולומון היה בן שמונה־עשרה. מוזיקאי צעיר נשען ליד מיטה ומתבונן באישה ישנה; מראה, מנורה, חלון גותי ואור ירח בונים סיפור שאין לו פתרון יחיד. מוזיאון המטרופוליטן קושר את השפה החזותית להשפעתו של רוזטי ולסדרת רישומים מונוכרומטיים על התשוקות.
העבודה מלמדת שהעניין שלו במצבי ביניים הופיע מוקדם. ערות ושינה, נוכחות והשתקפות, מוזיקה ושקט מתקיימים יחד. במקום לספר עלילה סגורה, הרישום מזמין את הצופה להישאר בתוך ההשהיה — הרגע שבו רגש כבר נוכח אך עדיין לא קיבל שם.
המעצר וההדרה
בשנת 1873 נעצר סולומון בלונדון בשל עבירה הקשורה ליחסים בין גברים, בתקופה שבה החוק הפליל התנהגות הומוסקסואלית. הוא נעצר שוב בשנה שלאחר מכן בצרפת. לאחר מכן התרחקו ממנו פטרונים, אמנים וסופרים רבים, אפשרויות התצוגה הצטמצמו ומצבו הכלכלי הידרדר. אלכוהוליזם וחוסר דיור ליוו חלק משנותיו המאוחרות, והוא שהה שוב ושוב בבתי מחסה ועבודה.
אין לצמצם את כל יצירתו למעצר, אך אי אפשר להבין את קבלתה בלעדיו. עולם האמנות שהעריך את החידוש והחושניות בציוריו העניש את האדם שחי מחוץ לנורמות המותרות. ההדרה השפיעה גם על כתיבת ההיסטוריה: במשך זמן רב הוזכר סולומון בשוליים או הוצג כאזהרה מוסרית במקום כאמן משמעותי.
היצירה המאוחרת
למרות התנאים הקשים, סולומון המשיך לצייר ולרשום. הוא עבד לעיתים קרובות בגיר, עיפרון וצבעי מים ויצר ראשים ודמויות יחידות המופיעות מתוך רקע כמעט ריק. החומרים הזולים והפורמט הקטן התאימו לנסיבות חייו, אך הצמצום נעשה גם שפה עצמאית.
במקום הסצנות המפורטות של שנותיו המוקדמות מופיעים פנים, עיניים עצומות ופרופילים רכים. הכותרות — שחר, לילה, שינה, אהבה — הופכות את הדמות למצב תודעה. אין צורך בנוף או בעלילה רחבה; שינוי קל בצבע הגיר או בזווית הראש מספיק כדי ליצור מרחב של זיכרון וכמיהה.
{{image:inline-2}}״שחר: ראש היפנוס״
״שחר: ראש היפנוס״, המתוארך בקירוב ל־1901, שייך לסדרת הרישומים המאוחרת שקושרה ליצירת הפרוזה של סולומון, ״חזון האהבה שנגלה בשינה״. גירים כחולים, אדומים, חומים ושחורים יוצרים ראש שקט שאינו דיוקן של אדם מסוים. מוזיאון המטרופוליטן מציין כי העבודה מחברת יסודות עבריים מיסטיים עם עולם קלאסי וחושני.
החיבור הזה מסכם מהלך ארוך ביצירתו. יהדות, מיתולוגיה ותשוקה אינן שלושה נושאים מתחרים אלא שכבות של אותה שאלה: כיצד אפשר לתת צורה לחוויה שאינה נענית להגדרות החברתיות הרגילות. פניו של היפנוס שייכות לאל השינה, אך גם לאמן המבקש מרחב חופשי בתוך חלום.
קו, צבע וחומר
סולומון היה רשם מיומן. בעבודות המוקדמות הקו מדויק, מתאר אריגים וחפצים ומסדר קבוצות של דמויות. ברישומים המאוחרים הוא נעשה רך יותר, והצללה בגיר מטשטשת את הגבול בין פנים לרקע. המעבר אינו ויתור על שליטה אלא התאמה בין חומר לנושא.
גם בציורי השמן וצבעי המים שלו הצבע אינו קישוט בלבד. אדום, כחול וזהב יכולים לסמן טקס, מעמד או תשוקה; גוונים מעושנים יוצרים תחושה של חלום. כדי להבין את האפקט כדאי להתבונן בדרך שבה קצה חד מופיע ליד אזור מטושטש: המבט נע בין פרט מוחשי לבין מצב נפשי.
איך להתבונן ביצירותיו
כדאי להתחיל מן המבט של הדמות. האם היא רואה את הצופה, דמות אחרת או תמונה פנימית? לאחר מכן אפשר לבחון את הידיים ואת החפצים. ספר, כלי נגינה, מגילה או מנורה אינם רק סימני זיהוי; הם מארגנים קשר בין הגוף למסורת.
בשלב הבא מומלץ לשאול כיצד היצירה מערבבת קטגוריות. האם הדמות שייכת לעולם המקראי, הקלאסי או הוויקטוריאני? האם היא גברית, נשית או מכוונת להשאיר את השאלה פתוחה? הקריאה הטובה אינה ממהרת לפתור את העמימות. דווקא בה נמצא כוחו של סולומון.
הערכה מחודשת
מוזיאונים וחוקרים מחזירים כיום את סולומון אל הסיפור המרכזי של האמנות הוויקטוריאנית. מוזיאון דלאוור לאמנות עורך מחקר טכני ביצירותיו ומתכנן תערוכה גדולה המוקדשת לאמנותו. המחקר בוחן חומרים, שיטות עבודה ותולדות שימור, ובמקביל מדגיש כי האמונה היהודית והמיניות שלו היו מקור לחדשנות ולא רק סיבה לרדיפה.
ההערכה המחודשת אינה מבקשת להפוך אותו לסמל חד־ממדי. היא מאפשרת לראות אמן שפעל בתוך מסורות רבות, שינה אותן והמשיך לעבוד גם כאשר הממסד דחה אותו. ציוריו מלמדים כי זהות אינה רק נושא שמופיע בתמונה; היא יכולה לעצב את בחירת החומר, את מבנה המבט ואת היחסים בין יופי, זיכרון וחירות.
מורשת
סולומון מת בלונדון בשנת 1905. עבודותיו שמורות כיום בין השאר במוזיאון המטרופוליטן, בגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון, בטייט, במוזיאון דלאוור לאמנות ובמוזיאונים בריטיים נוספים. ההיקף והמגוון של האוספים האלה סותרים את הדימוי הישן של אמן שנעלם לחלוטין.
חשיבותו נובעת מן היכולת לחבר עולמות בלי למחוק את ההבדלים ביניהם. הוא העניק לסיפור המקראי קול יהודי בתוך הציור הבריטי, ניסח תשוקה חד־מינית בשפה פיוטית והפך את הדמות האנדרוגינית למרחב של מחשבה. היום יצירתו מאפשרת לקהל חדש לראות כיצד אמנות יכולה לשרוד את ההדרה ואף לשנות בדיעבד את הקאנון שהרחיק אותה.
